חוויות מהטיול לקפלוניה

חלק ראשון: הסתגלות

אנחנו יוצאים מחיפה ביום ראשון מוקדם בבקור, שדה התעופה הקטן נותן תחושה קלילה ולא פורמלית ולמרות שהחליל של רייצל והמחשב שלי מעוררים חשדות קלים אנו מגיעים ללא בעיה אל המטוס. בדרך הדיילים מציעים לנו שוטים של ערק. ומזמינים את כל הנוסעים להרים כוסית. מצד אחד לחופש שבטיול ומצד שני לשיבתם של החטופים ובטוחנם של החיילים בחזית. המתח הזה בין הרצון להתנתק לבין הדאגה ילוו אותי לאורך המסע.

זמן אי

לרגעים נדמה שאנו נוסעים בזמן ולא במרחב, בכיכר הראשית בארגסטולי בערב נערים ובחורים צעירים מתחרים באופני פעלולים בערב לצלילים מוזיקת ראפ, מול שלטיהם הזוהרים של ארקיידים (חדרי משחי וידאו) כאילו השנה היא 2000, בנמל על המזח הזקנים שרים שירי עם באווירה של שנות ה50, אני משוטוט בגבעות מאחורי ליקסורי והציליל היחיד שמפר את השקט הוא פעמוניהם של הכבשים, ולרגעים המפרץ נראה כאילו לא השתנה בדבר מאז שיצאו המחזרים החצופים מסמוס הסלעית ( היא קפלוניה) לזכות בידה של פנוליפי אשת אודיסאוס. בערב הראשון אנחנו מתיישבים במסעדה ואני מזמין דג, כל אותו היום היינו בנסיעות ובערב אני רעב מאוד, לאחר חצי שעה לפחות שהדג לא מגיע אני שואל את המלצרית אם הם זוכרים את ההזמנה שלי, היא עונה לי בחיוך, היא לא מתנצלת, גם לא כועסת על השאלה, אני תייר ויש דברים שתיירים לא מבינים, דג צריך זמן כדי להתבשל.

נפרדות

לוקח זמן להתרגל לשקט ולקצב האיטי ובהתחלה לרייצל מעט יותר זמן ממני, אני מתרגל נפרדות, טיול משותף הוא חוויה אינטמית, אבל כדי שהשותפות תעבוד אני מתרגל להפריד בין הרגשות שלי לשלה, אני מתרגל גם שחרור אחריות, אנחנו יחד אבל כל אחד מאיתנו אחראי לאושר של עצמו. בדרך זו אנו מסתגלים לאי כל אחד בדרכו, ואם אתגרים שונים.

באחד הימים אנו יוצאים לטיול אופניים בכבישים של אזור לאסי, בטיול אנו מגלים פעם נוספת את סבלונתם של תושבי קפלוניה שמאטים עם המכוניות שלהם כדי שנוכל לרכוב בבטחה, משכיר האופניים גם מגלה לנו פלא אמיתי, אין גנבים בקפלוניה, הוא משכיר לנו את האופניים בלי לבקש כל פיקדון ואז אומר לנו לקשור אותן אם מנעול דק לעץ בכניסה לחנות כאשנו מסיימים, כשאנו שואלים אותו על כך הוא מסביר שזה אי קטן וכולם מכירים את כולם.

מסע

בשירו איתקה קונסטינוס קוואפיס מתאר את האודיסאה כמסע פנימה והתמודדות עם הקשיים שבתוכו, דווקא השקט של קפלוניה מציף בתוכי קשיים רבים, במהלך נסיעת האופניים אנו מגיעים ליקב היין הגבינות נפלאים אבל היקב והכרם שסביבו מפילים עלי עצבות סבי גידל כרמים רבים ונפטר כחודש לפני הטיול. מתוך השלווה עולות עצבות או חרדה בלתי מוסברת עוד פעמים אחדות, אני נותן להן לחלוף, זו הייתה שנה קשה והטיול נותן לי הזדמנות להתמודד עם הרגשות שלי

גלויה

אמא לפעמים קצת מלגלגת על אנשים שחוזרים מחול עם המון ספורים ותמונות ולרגע נדמה שכל סיבת הטיסה שלהם הייתה שיוכלו להשוויץ, באופן שכזה ימי הטיול הראשונים עשויים להיראות מאכזבים מעט, אם כל היופי שבאי והנחמדות של האנשים נראה לי שכמעט שום דבר המיופי הזה לא ניתן לתפוס בתמונה, עד היום הרביעי. אסוס הוא המקום בקפלוניה להצטלם, ואף שאני חושש בהתחלה שזה יהיה כל מה שיהיה שם הרי שחששותי מתפוגגים במהירות. כדי להגיע לשם אנחנו שוכרים רכב רב עוצמה, ורייצל נוהגת אותו בכישרון רב בדרכי ההרים הקשות והתלולות, אין בקפלוניה כבישים מהירים כלל רק דרכי הרים צרות, שני המקומות היחידים שניתן לעבור ביניהם בקלות הם ארגוסטולי וליקסורי, המחוברים במעבורת מהירה. זמן קצר לפני אסוס אנו עוצרים לתצפת על חוף מירטוס מגובה המצוקים האדירים המקיפים אותו, הכפר אסוס עצמו הנמצא על לשון יבשה צרה בין הרכס של מבצר אסוס לשאר האי צבעוני ומקסים, מלא סמטאות קטנות ושיחים אבל הוא רק חלק מהסיבה לבקר במקום המפרץ הקטן שלו בו ניתן לשנרקל בין חופים קטנים ומערת סלע, והעליה למבצר מוסיפת עוד פלאים רבים, הדרך העולה למבצר מרוצפת אבנים ומתפתלת בינות לעצי האורן ובינות נופים המפוארים המשקיפים על צוקים המתנשאים מעל הים ומשתקפים בו מייצרים אלפי גוונים של מים.

מהמבצר עצמו לא נשאר הרבה למעט החומות החיצוניות ואף על פי זה נראה כמו מקום שניתן לשוטט בו שעות רבות בלי להשתעמם, אין לי זמן לכך עלינו לחזור בקרוב כדי לא לנסוע את דרכי ההרים בצרות בלילה, אני חוזר בדרך קיצור בין העצים, אני נתקל בעטיפה זרוקה של קונדום שמסבה את תשומת ליבי לעובדה חשובה זוהי פיסת הזבל הראשונה שאני נתקל בה בטבע בקפלוניה, זהו יוצא מין הכלל המעיד על הכלל, הקפלונים שומרים יפה מאוד על פיסות הנוף המופלאות שלהם, זה גם מעורר את תהייתי על הזוג רב התושייה שבחר במדרון התלול הזה למימוש אהבתם

יציבות

כל שהותנו הים באי הים שקט, האנשים רגועים אבל האדמה לא, בבוקר היום הרביעי מגיע רעידת אדמה של 4.3 בסולם ריכטר אם מוקד קיולמטרים ספורים מהאי, ואף שרייצל מספרת לי מיד אחרי שכל הבית רעד אני ששוקע במחשבות וצחצוח שיניים מפספס אותה, אבל את הרעידה הבאה אני מרגיש היטב, אני חוצה בשחייה את המפרץ באסוס ומתיישב על סלע בין הצוקים לים ולפתע הסלע רועד כולו והכלבים בכפר מתחילים לנבוח, פחד נופל עלי, אם אפילו הסלעים רועדים על מה ניתן לסמוך בעולם הזה, הפחד שב אלי כשאני שוחה אל תוך מערה, נדמה לי שאלי השאול חזקים פה מאוד רעידות האדמה שהרגשנו מעלות את הסקרנות שלנו ואנחנו חוקרים את הנושא מסתבר שרעידות אדמה קלות הן עניין רגיל בקפלוניה, אבל גם רעידות קשות פוגעות שם האחרונה ב1954, ויש גם הקשר ישראלי, הצי הישראלי שהיה הקרוב ביותר כשהרעידה פגעה ותוך אילתור מרשימה הגיעה ראשון לחלץ והציל אנשים רבים, לאות כבוד יש רחוב ישראל בארגסטולי

חלק שני: התמסרות

אנחנו מתרגלים לזמן המקומי ומתנתקים לאט מישראל, אבל אני נמנע מלעשות זאת באופן מלא, אני ממשיך למשל לבדוק חדשות אחת ליום, בדרך בשעה שמונה, באחד הערבים אני מגלה ששישה חיילים נהרגו בישראל 4 בעזה 2 בפיגוע במעבר אלנבי, אני קורא את שמותיהם בלב. ביום החמישי אנחנו נוסעים לרוף שנרקולים קטן בדרום האי חצו אל תוך רמת טרשים ומגדלור אדום לבן לא רחוק משם, אנחנו משרקלים ממפרך למפרך ומוציאים חוף נודיסיטים נחמד בצד השני. אני פוגש במפגש בין המפרצים, בערב אנחנו מבשלים ארוחה רצינית ראשונה בדירה, פסטה עם סטייק.

הר אינוס

מהדירה שלנו מעבר למפרץ מתנשא הר עצום, שמו הר אינוס ומגובהה של 1600 מטר הוא חולש על האי כולו, אנחנו עולים אליו אם האוטו ויוצאים לטיול בין הפסגות, הכיוון שבחרנו הוא כזה שאנו מגיעים לפסגה הגבוהה ביותר ראשונה, אם הדגל והכל אחרי חצי הליכה, אני מרגיש לא ראוי לאווירת הניצחון. רק משם אנו יוצאי למסע הגדול, השלט בתחילת המסלול טוען שאורכו שעה וחצי, זה רחוק מאוד מהמציאות זהוא מסלול של 11 קילומטר אם הפרשי גובהה של 600 מטר וקטעים טכניים, בצידו האחד של הרכס יערות אשוחים בצידו השני. דרדרת סלעים ומכל עבר נוף לים, תחילה השביל מסומן היטב אבל לאורך הדרך הוא נעלם שוב ושוב משאיר אותנו להתמודד עם הנוף הפראי לבדנו, סביב הפסגה אנשים רבים אך לאורך רוב הדרך אין נפש אדם, לפעמים זה נפלא לפעמים זה מפחיד, אנו מסיימים בקטע ארוך בדרך אפר, רייצל חוששת שעננים יסתירו את דרכנו חזרה באוטו ואנחנו ממהרים לסיים את המסלול ומסיימים מותשים לחלוטין

פרידה

את היומיים הבאים אנו מקדישים למנוחה שחייה וערבים בארגוסטולי הקצב שלנו וקצבו של האי הותאמו לחלוטין, אני מוצא צדפה ענקית מסוג חביונית גדולה, ומוציא אותה מהמים ומעלה אותה לדירה להראות לרייצל, היא יכולה להיות מזכרת מהממת ויש פיתוי גדול לקחת אותה, אבל היא שייכת לים ועליה לשוב אליו, חוץ מזה קראתי מספיק באודיסאה כדי לדעת שאיני רוצה לעצבן את פוסידון (אל הים) וגם לא את המאבטחים בגבול. אני משיב אותה אל הים מתרגל שחרור

בארגסוטלי רחוב אחד שער בלילה ברחוב הזה יוצאות המשפחות לאכול ובני הנוער מתחרים באופני הפעלולים ברחוב הזה גם ברי הקוקטיילים ואפילו מועדני הריקודים, אוכלוסיית האי קטנה אבל גם להם יש צורך לצאת לבלות לפעמים.

לבסוף מגיע הזמן להיפרד מהאי, זה לא קל בנתיים הספקתי כבר להתאהב לחלוטין בנופים באור על הים ובשקט, אבל אני מתנחם בכך שיש לנו תוכניות גדולות גם לאתונה.

הרפתקאות

אחרי השקט של האי הנחיתה באתונה קשה, העומס במטרו, הרחובות המבולגנים והמוני התיירים מתישים אותנו. את הערב הראשון אנחנו מבלים אם חברה של רייצל בבר בקוקאי, חוגגים ראש השנה בנכר, בבוקר אנו יוצאים לאקרופוליס.

חיקויים

ככל שאנו מתקרבים אליו ככה הולכים ומתאספים זרמי התיירים לכדי נהר אחד ומסביבינו חנויות אחרי חנויות תחילה נראו המזכרות יפות בעיני, אך ככל שאנחנו מתקרבים ואותן חנויות חוזרות שוב ושוב אני מתחיל לחוש בחילה, אנחנו נעמדים בתור לקנות כרטיסים אין כרטסים לשעה הקרובה ומדריכי תיירים מנסים לשכנע אותנו להצטרך לסיור שלהם, רק ככה תוכלו להיכנס עכשיו, אנחנו נמנעים מהם, הם אפילו לא טוענים להיות מדריכים טובים הנכס העיקרי שלהם הוא היכולת להשיג כרטיסים בשעות העומס. במקום אנחנו מחליטים לעשות דברים אחרים ולעלות אחר הצוהריים כשיהיה פנוי יותר וחם פחות.

כשכבר נעלה ואראה את הפרתנון לא אוכל שלא לחשוב על הרווארד רוראק מכמעיין המתגבר, בתחילת הספר הדיקן דורש מרוראק לבנות בניין בהשראת הפרתנון ורואק מסרב כך הוא מסביר את הסירוב

“ראה” אמר הרווארד רוראק, “האימרות המפורסמות על העמודים המפורסמים שם מה הם כאן בכלל?” כדי להסתיר את החיבורים בעץ - עת שעמודים היו עשויים עץ אך אלה אינם עץ … היוונים שלך נטלו שיש ובו עשו העתקות מתבניות עץ משום שאחרים עשו זאת בצורה זאת אחר באו האומנים בני תקופת הראנסנס ועשו העתקתות טיח מהעתקות שיש מהעתקות עץ עתה בזמננו אנו עושים העתקות פלדה ומלט מהעתקות שיש מהעתקות עץ למה?"

כל התיירים המצטלמים באותם תנוחות וחנויות המזכרות המוכרות אותם מוצרים והשחקנים המחופשים לחיילים יוונים ונאום נתינהו על סופר ספרטה. בטרם עלינו לאקרופוליס עלתה תחושה שהכל חיקוי ונמלטתי מההמון אל גבעת המוזות, שם פקדתי את מערת הכלא בה בילה סוקראטס את ימיו האחרונים, גם הרווארד רוראק הוא ההעתק, לפחות העתק באיכות סבירה.

גבעת המוזות היא חוויה שונה מהאקרופוליס די לסטוט מהנתיב הגדול וניתן למצוא שקט, אני פוגש את רוחו של סוקראטס במערה בה לקח את הרעל בסוף המונולוג פיידון. כאן הוא שוחח בשעותיו האחרונות וסיים את חייו באומץ בו הוא חי אותם. הנוף לאקרופוליס פרוס מרחבי הגבעה מאפשר מפגש אינטימי יותר אם האקרופוליס שניבט מבין עצי הזית.

אני מגיע למקום מועצת אתונה הקדומה תחילה אני מצטער שלא שרד דבר רק אז אני מבין שהכל שרד כפי שהיה שטח הכינוס לא היה מבנה אל מישור קטן בקצהו במת סלע, שם התפתחה הדמוקרטיה הראשונה שם נולטה הרטוריקה והדמוגוגיה, שם נאם סוקראטס את האפולוגטיקה שם נחתמו הסכמי השלום והכרזו המלחמות. היוונים הקדמונים פיארו את האלים אבל את חיי העיר שלהם הם ניהלו בפשטות.

אני מצטרף לרייצל בחנות יד שניה אנו אוכלים במסעדה אם אופי מסורתי ועולים חזרה אל הקרופוליס הפעם אנחנו נכנסים, אני נושא תפילה קצרה לאתנה שתראה את למנהגינו ולמנהיגי האויה את החוכמה לעשות שלום. הבניינים מרשימים וביציאה אנחנו שומעים חזרה להופעה בתיאטרון העתיק, מוזיקה בכלים ערבים וטורקים

חיי העיר

אתונה חיה ובועטת מהגרפיטי לחנויות היד שניה ולמסיבות והברים, יש לנו ערב אחד לחקור אותה ואנחנו מנצלים אותו היטב, מבלים אוכלי בבר אחד שותים בשני רוקדים באחד אחר, בבר אחד יש בעיקר ביסיות פוליאמריות, ובעודנו רוקדים מתגוללת מולנו דרמה אין סופית של תשוקה וקנאה, של אהבות ומשחקים. כאשנו מתעייפיםאנחנו חוזרים לדירה במלון דירות, בכניסה שתי תיירות הולנדיות בנות 50 נתקעו כי הן השתכרו ושחכו את הקוד אנחנו עוזרים להן להכינס והן מזמינות אותנו לכו יין ומספרות לנו על חייהן, החברות הוותיקה ביניהן היא ההיפך המוחלט מהדרמות של הצעירים שתי חברות וותיקות שמכירות אחת את השניה ככל שרק אפשר ומטיילות יחד כל שנה.

למחרת אנו מספיקים לחוות מעט מהסצנה האתונאית וגם מטיילים לפארק נאה לפני שנחזור הבייתה, הפעם אני דווקא שמח לעזוב זו עיר יפה אבל קשה