חמלה, אמפתיה ושחיקה במאבק למען השלום

המלחמה בישראל נמשכת, ובתקופה האחרונה אני רואה בין חבריי הפעילים למען השבת החטופים וסיום המלחמה שחיקה נפשית גוברת. זה טבעי. המוכנות להישיר מבט לסבל שהמלחמה מביאה איתה יוצרת לחץ נפשי רב. עם זאת, זו אינה גזרת גורל. מחקרים פורצי דרך בנוירולוגיה, לצד ידע עתיק יומין, יכולים להראות לנו מסלול המאפשר לטפח חמלה ולפעול למען השלום מבלי לסכן את בריאותנו הנפשית. הבנת הכלים הללו יכולה לא רק להקל על הפעילים, אלא גם לאפשר לאנשים נוספים להצטרף למאבק.

גבולות האמפתיה

כולנו מכירים את החוויה הזו: אנחנו נופלים, חוטפים מכה, ואז אמא נותנת לנו חיבוק ופתאום אנחנו מרגישים טוב יותר. אף על פי שמדובר בחוויה פשוטה, פועל מאחוריה מנגנון נוירולוגי מרתק. פרופסור סימון שמאי-צורי מאוניברסיטת חיפה חקרה אותו: היא הזמינה זוגות למעבדה וביקשה מהם להחזיק ידיים בזמן שאחד מהם חווה כאב. במקביל, היא סרקה באמצעות fMRI את הפעילות המוחית של שניהם. מה שהיא גילתה היה מדהים: כאשר בני הזוג החזיקו ידיים, הפעילות המוחית שלהם הסתנכרנה, והופעלו אותם מעגלים עצביים בשני המוחות. ככל שהסנכרון הזה היה חזק יותר, כך הכאב פחת.

זוהי אמפתיה. אנחנו לא רק מבינים מה עובר על הקרובים לנו, אנחנו מדמים זאת בתוך המוח שלנו, וזה מקל על כאבם. אבל כאן טמון הקושי: אנחנו באמת חווים את כאבם של אחרים. ספיגת יתר של כאב זה עלולה להוביל לשחיקה ואף לטראומה משנית. במחקר המשך שערכה לאחר השבעה באוקטובר, גילתה שמטפלים שטיפלו בנפגעי טראומה ונטו להשתמש הרבה ב"דאגה אמפתית" (החוויה שבה המטפל מדמה את סבלו של המטופל) חוו סיכון גבוה יותר לטראומה משנית.

אמפתיה בעידן המדיה

בעשורים האחרונים נוספה מורכבות חדשה. אם בעבר חווינו בעיקר דאגה כתוצאה ממפגש פיזי, כיום תקשורת מהירה, תמונות בחדשות ורשתות חברתיות מאפשרות לנו לחוות הזדהות רגשית עם אנשים שאיננו מכירים באופן אישי. סבלם אינו מוקל על ידי קרבתנו, וכך אנו עלולים לחוות קהות רגשית או טראומה משנית.

כדי להתמודד עם אתגר זה, עלינו להבחין בין שני מונחים:

• אמפתיה היא היכולת לחוש את כאבו של האחר כאילו היה כאבנו.

• חמלה היא רגש ההזדהות עם האחר, שמניע אותנו לפעולה למענו.

חמלה מוסיפה מרכיב מכריע: אמפתיה קוגניטיבית—היכולת לקחת צעד אחורה, להבין מה קורה ולבחור כיצד להגיב באופן בונה. לא מדובר רק ב"להרגיש עם" מישהו, אלא בלראות את התמונה הגדולה ולבחור בפעולה.

---

מאמפתיה לחמלה: הנתיב והכלים

אז איך עוברים מאמפתיה (שיכולה לפגוע בנו) לחמלה (שמזינה אותנו)? מחקרים מצביעים על נתיב ברור, המורכב ממספר שלבים:

1. ביטחון ותחושת מוגנות: כשאנו מרגישים בטוחים ונתמכים, אנו פתוחים יותר לחמלה. החוקרים מריו מיקולינסר ופיליפ שייבר ערכו על כך ניסוי באוניברסיטה העברית: סטודנטים יהודים התבקשו לדרג קורות חיים של מועמדים, שקיבלו באופן אקראי שמות יהודיים או ערביים. בתחילה, הסטודנטים נטו לדרג גבוה יותר את המועמדים היהודים. אך כאשר נזכרו רגע לפני הדירוג ברגע מחייהם שבו מישהו עזר להם והרגישו בטוחים ונתמכים, הם דירגו את שתי הקבוצות באופן שווה. תחושת הביטחון איפשרה לסטודנטים לחוות קרבה לכל המועמדים, בין אם הם דומים להם ובין אם לא.

2. אנושיות משותפת: הכרה בכך שגם אנשים השונים מאיתנו חולקים תקוות ומאבקים בסיסיים, עוזרת לגשר על פערים. במחקר באנגליה, אוהדי כדורגל שניהלו שיחה על כדורגל באופן כללי, נטו יותר לעזור לאוהד של הקבוצה היריבה שנפל, לעומת אוהדים ששוחחו על הקבוצה שלהם בלבד.

3. חום: במקום לשכפל כאב, אנו מטפחים דאגה וטיפול.

4. הבנה: הכרה בגורמי הסבל מניעה אותנו באופן טבעי לפעולה.

והנה המפתח: אינכם צריכים לסבול כדי להיות חומלים. למעשה, סבל לעיתים קרובות חוסם את החמלה. לכן, גם מסרים מהסוג של “דמיין שזה קורה לך” או “מה תגיד לנכדים שלך?” עלולים להיות לא יעילים. מי שפוגש אותם עלול לחוות כאב בעצמו, והדבר עלול לגרום לו להיחסם. אם אנו רוצים אקטיביזם בר-קיימא, עלינו להתמקד במסרים שמאפשרים הזדהות עם הקורבנות, אך גם מעוררים חום והבנה של המצב.

למידה ממסורות

הרעיון שמוסריות דורשת סבל מושרש עמוק בתרבויות שונות, במיוחד בנצרות, שם כאב נתפס כהדהוד של קורבנו של ישו וככלי לכפר על חטאים. אבל מסורות שונות מציעות גם גישות בריאות יותר.

בבודהיזם, הבודהה מתואר לעיתים קרובות עם חיוך עדין—מודע לסבל, אך לא נטרף על ידו. השלווה שלו נתנה לו את הכוח להמשיך ללמד ולעזור לאנשים להגיע להארה.

גם במסורת שלנו, אני מוצא מודל של חמלה שאינו כרוך בסבל עצמי. כשאני חושב על מנהגי האבלות היהודיים, אני רואה יופי שקיים לצד הכאב. כשסבא שלי נפטר, אנשים הגיעו במהלך השבעה לא כדי לסבול איתנו, אלא כדי לשבת איתנו, לחלוק את נוכחותם, לספר סיפורים, ובכנות, להביא יותר מדי עוגות. חמלה היא להיות לצידנו, לא לסבול איתנו.

הידע העתיק המופיע במסורות אלו נותן השראה גם למחקר המודרני. “מכון תודעה וחיים” (Mind and Life Institute), שנוצר מתוך שיתוף פעולה בין הדלאי לאמה ונוירולוגים מובילים, הוקם מתוך אמונה שמסורות קדומות כבר מיפו נתיבים לחמלה. מחקריהם מאשרים זאת: מדיטציה ואימון מנטלי יכולים לחזק חמלה מבלי להוביל לשחיקה אמפתית.

לקראת אקטיביזם בר-קיימא

אז מה אם אקטיביזם ישאב מכך? דמיינו תנועות שלא מונעות על ידי אשמה, בושה או מצוקה אמפתית, אלא על ידי חמלה, ביטחון ואנושיות משותפת. אקטיביזם שלא מכרסם בבריאותנו הנפשית אלא מזין אותנו—ומקל על אחרים להצטרף. אנחנו לא יכולים לשלוט בכל רגש, אבל אנחנו יכולים ליצור תנאים שמכוונים את רגשותינו לחמלה ולא למצוקה. כך נוכל להישאר בריאים ולהמשיך לעבוד למען השלום לאורך זמן.

המעבר מאשמה ומצוקה אמפתית לחמלה הוא תהליך מתמשך, ואני עצמי עדיין לומד אותו. ובכל זאת, באמצעות היכרות עם המחקר והכלים הרלוונטיים, אנחנו יכולים לעבור צעד-אחר-צעד מכאב לחמלה.

קודם כל עלינו להכיר בכך שאשמה וכאב לא צריכים להיות הכוחות המניעים מאחורי אקטיביזם. כשהם עולים, איננו צריכים להיצמד אליהם. כפי שכותבים הארכיבישוף דזמונד טוטו והדלאי לאמה בספרם “הספר של שמחה”, רגשות אלה טבעיים ואיננו יכולים להימנע מהם, אך הם אינם הופכים אותנו לחומלים יותר. עלינו ללמוד לשחרר אותם.

לפני נקיטת פעולה—במיוחד אם היא כרוכה בהתמודדות עם סיפורים או תמונות של סבל—קחו הפסקה לתרגול מייצב. מדיטציה, נשימה, רגע של הכרת תודה, או כל דבר שמרגיש לכם נכון. זה יכול ליצור את תחושת הביטחון הכל כך חשובה שהזכרנו קודם.

היו עדינים עם עצמכם כשדברים לא מצליחים. כוחות רבים פועלים מלבדנו, והשפעה של כל אחד מאיתנו מוגבלת. כן, המצב דחוף, אך זה לא אומר שנוכל לפתור אותו מהר.

התמכו בקהילה. שיתוף של קשיים יכול לעזור, אבל צריך לדעת איך לנהל את השיח. בתקופה של הומופוביה במצפה רמון, הקהילה שלנו ערכה מעגלים כדי לחזק זה את זה. לפעמים זה נתן לנו כוח, אבל אני זוכר גם פעמים שיצאתי משם שחוק לחלוטין. לא מספיק רק לשתף את הקושי שלנו; צריך גם לנסות למסגר אותו מחדש יחד, באופן שיאפשר לנו להתמודד איתו.

ולבסוף, בחרו את המסרים שלכם בחוכמה. השתמשו במילים המטפחות חמלה, לא אשמה או בושה. המטרה אינה לגרום לאחרים לסבול איתנו; המטרה היא להזמין אותם למרחב שבו חמלה מרגישה טבעית, מעצימה ובת קיימא.

קריאה נוספת

• הנס של התודעה המלאה מאת טיך נהאט האן. ספר זה, שנכתב על ידי נזיר בודהיסטי וייטנאמי במהלך מלחמת וייטנאם, הוא מדריך רב עוצמה ורלוונטי למציאת רוגע ומטרה בתוך סבל עצום.

• Train Your Mind, Change Your Brain מאת שרון בגלי. ספר זה, בהשראת עבודת מכון תודעה וחיים, מביא תיאוריות מדעיות מורכבות של נוירופלסטיות וחמלה לקהל הרחב מבלי לוותר על העומק המדעי.